וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (פרק ו פסוקים א'-ב')
פרשתנו מספרת על אדם שגזר על עצמו נזירות. אדם שמפריש את עצמו מן הבלי ותענוגות בני האדם בעולם הזה, וכל זאת בכדי להיות כל כולו בשביל הקב"ה. להתעסק אך ורק בתורתו, ללכת בדרכיו, ולהידבק בו. (ספורנו ו ב').
כמה נפלא! אדם שמבחירה והתבוננות, מבין שכל הבלי העולם הרי הם אך ורק בזבוז זמן לאדם, בעוד שיכול הוא להתעסק בדברים נעלים, כלימוד התורה וקיום המצוות בלבד. גוזר הוא על עצמו להתרחק משתיית יין, שהרי יין מביא לשחוק וקלות ראש. מגדל הוא את שער ראשו על מנת לבטא את זה, שלא חשוב לו כלל מראהו החיצוני ומה יאמרו הסביבה. כל מעייניו הם אך ורק לרצונו של בורא העולם. נאמר על הנזיר ש:"עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה', קָדֹשׁ יִהְיֶה" (ו ה'). התורה מגדירה אדם זה כקדוש. אדם שמובדל ומיוחד מכולם, וכל זה לכבוד הקב"ה.. אך אם מתקדמים כמה פסוקים בהמשך הנושא, רואים אנו שבסיום תקופת נזירותו של אותו אדם, נדרש הוא להביא קורבן חטאת. האומנם?! למה שאותו אדם שכל רצונו היה להתקרב אל ה', נדרש להביא קרבן חטאת, שאותו מביאים בדרך כלל לאחר שהאדם חוטא? מסבירה התורה: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". אותו אדם בנזירותו "חטא על הנפש". חייב הוא להביא כפרה על כך, שהוא ציער וסיגף את עצמו בדברים שהתורה לא חייבה אותו.
וכותב הרמב"ם: "שכל אדם שמהלך בדרך זו של צער וסיגוף, נקרא חוטא! ואמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה. המונע עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה! לפיכך צוו חכמים, שלא ימנע אדם עצמו, אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד. ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים? " (משנה תורה דעות ג א').
אם כן, מהו אותו נזיר? מצד אחד הוא אדם שרוצה להתקרב, והתורה מגדירה אותו כקדוש. ומצד שני אנו רואים שבסוף נזירותו הוא מביא קורבן חטאת, כי חטא בכך שמנע מעצמו את מה שמותר. איך מכריעים בין שתי הפסוקים? האם הנזיר הוא קדוש, או חוטא?
הגמרא במסכת ברכות (סג.), עושה לנו סדר בדברים! הגמרא אומרת: "תניא רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין". הגמרא מסבירה לנו: שנכון. אין צורך להוסיף גדרים וסייגים (כפי שמביא הרמב"ם). והלוואי שקודם נקיים את מה שעלינו לקיים גם בלי חומרות ותוספות. ושמצווה גדולה לשתות ולשמוח במידה הראויה, ואין צורך לאסור זאת על עצמך. אך אם אדם שם לב, שהוא נמצא בסביבה מושחתת, ובחברה שמדרדרת לקלות ראש ולמעשים לא טובים, חובה עליו למהר אל המקלט שמציעה הנזירות. להתרחק מהיין, ולסגור את הדלת מפני ההשפעה הרעה של הסביבה שבחוץ. הנזיר שיצא לו לראות בקלקול הסוטה, שהגיעה למצב זה על ידי יין שיכר וקלות ראש. צריך הוא "לראות את הנולד", ולחפש דרכים שבהם הוא יכול למנוע מעצמו, מלהגיע למצב דומה. כאשר האווירה בחוץ היא מקולקלת, ומובילה לירידה רוחנית, חובה עלינו להציב לעצמינו מחסומים וגדרות שימנעו מאתנו להיגרר לאבדון אחרי העדר. ואין זה נחשב כנזירות, אלה כזהירות!
וכך גם מוסיף ומסביר לנו הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך, כדי שלא ילמד ממעשיהם.." ומוסיף ואומר: "ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות.. ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים…"
אם כן רואים אנו כמה חשוב, לקרוא את המצב. כמה חשוב שברגע שרואים סימנים של קלקול ופריקת עול בסביבתנו, ישר נחסום את דלת ביתנו מפני פגיעה. נשמור על ילדינו ועל משפחתנו, מפני פגיעה של כל מה שנראה כתוכנית או סדרת טלוויזיה תמימה, שמתיימרת לבדר ולבלות את הזמן. אך בפועל היא מובילה לקלקול נוראי, שלא מותיר לתמימות של ילדינו דרך חזרה. "הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין!"