וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם (פרק ט' פסוק כג')
ושואלים חז"ל, למה לא נכתב בפסוק ויקחו אלא ויקח בלשון יחיד?
עונה על כך רש"י: (בראשית רבא לו, ו.) אין כתיב ויקחו אלא ויקח. לימד על שֵׁם, שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר: "אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר" (יחזקאל לט, יא.) עכ"ל. ולכאורה זה לא כל כך מובן. שם ויפת לקחו יחד את הבגד בכדי לכסות את ערות אביהם לאחר שנשתכר ונרדם עירום, ובגלל ששֵׁם התאמץ במצווה זו יותר, זוכה הוא שבני בניו בכל הדורות יזכו גם הם לכיסוי של ציצית, שמזכה באין ספור מצוות בכל רגע ורגע. ואילו יפת שהתאמץ קצת פחות במצווה זו, זוכה לכיסוי בדמות קבר. ומתי? רק לאחר שיגיע המשיח, ובניו יפלו פגרים במלחמת גוג ומגוג..
למדים אנו מכאן מהי כוחה של מצווה בכוונה! איך האופן שבו אנו מקיימים את המצווה, משנה את כל המעלה והשכר שיגיע בצדה. ואם שֵׁם שאנו מבניו התאמץ קצת יותר בשביל מצווה וזכה לשכר עצום, ודאי שאף אנו נקבל ב"ריבית" על כל מאמץ שנעשה בקיום המצוות.
על כוחה של הציצית ושמירתה על האדם.
שרון נחשוני שניצלו חייו בזכות שלבש ציצית.
