אין אבידה כאבידת הזמן
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (פרק כט פסוק ט'-יא')
אתם נצבים היום כולכם, כל עם ישראל ללא הבדלי מעמדות, ללא מחיצות, מהחשובים ועד החשובים פחות, כולם ביום אחד שהוא ראש השנה הבא עלינו לטובה (זוהר ח"ב לב, ב'). ולא רק אנו לבדנו עומדים נצבים לדין לפני הקב"ה, אלה "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". וכותב האור החיים הקדוש (כט ט') שכל ישראל ערבים זה לזה. "רָאשֵׁיכֶם"- יתבקשו לתת את הדין על המשפחה שעומדים הם בראשם. "שִׁבְטֵיכֶם"- כל ראש שבט על שבטו. "זִקְנֵיכֶם"- זקן המשפחה על משפחתו. וישאֵל כל אחד, האם עשה הוא כפי מידת יכולתו בשנה החולפת.
מה מצפה מאתנו הקב"ה? מלחיץ קצת לעמוד למשפט על שנה שלימה שעפה לנו כמו טיל, כל כך מהר שלא הספקנו אפילו לעכל את מה שקורה מסביבנו. יום רודף יום, והשבועות נעלמים, "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה!" (תהילים צ). אך לפתע מוצאים אנו את עצמנו נמצאים בחודש אלול, שמשום מה מסרב לעבור מבלי להותיר שום רושם ככל שאר החודשים. בכל מקום שומעים אנו את המילה אלול, תשובה, וסליחות. סופרים אנו את הימים עד לראש השנה, וכמה זמן אויר נשאר לנו עד ליום כיפור, והמצפון מסרב להניח לנו. לחישה פנימית שעוברת לנו לאחר כל דרשה מזדמנת צועקת לנו: "זה הזמן לשינוי!" "עד מתי תוכל להתעלם מהאמת?". אך כמה רגעים לאחר מכן נדמה לנו שהלחישות ששמענו הם פרי הדמיון, וחוזרים אנו לנסות להספיק משהו לפני שעוד יום חולף ביעף.
כבר הזהירו חכמינו ש"אין אבידה כאבידת הזמן!" וכפי שכתב הפייטן ר' משה אשקר הכהן: "בֶּן אָדָם לָמָּה תִדְאַג עַל הַדָּמִים וְלֹא תִדְאַג עַל הַיָּמִים, כִּי הַדָּמִים אֵינָם עוֹזְרִים וְהַיָּמִים אֵינָם חוֹזְרִים!". אין לנו אפשרות להחזיר אפילו שעה אחת אחורה, ובעניינים של תשובה מסתבר שזה יכול להיות קריטי. וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק שביעי הלכה ב'): "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות. ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד! ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין…"
כלומר כל מה שצריך זה לדאוג לשוב יום אחד לפני המיתה (אבות ב י'), ואנחנו מסודרים. אולי לא נשב בשורה הראשונה בגן עדן, אבל לפחות לא נתפס בלי כרטיס כניסה. עכשיו רק נשארת השאלה מתי להתחיל.. מחר? אולי שאני יסיים את הלימודים?? אולי לאחר הילד הראשון? ואולי נחכה לפנסיה, מה כבר יש לעשות בפנסיה?.. מעשים שבכל יום מוכיחים שאלו שחיכו והמתינו ודחו ומשכו, נמצאו בסוף משחקים דומינו בזמנם החופשי בעודם בפנסיה. אבל אולי בהמשך…
חז"ל כותבים בגמרא (סוכה נב.) ש"לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: "היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?" ורשעים בוכין ואומרים: "היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?"
רואים אנו מדברי הגמרא שהצדיקים בוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר כזה עצום וגדול? כלומר נראה להם פתאום שמה שהם עשו במהלך חייהם, זה היה משימה בלתי אפשרית, ונראה להם ממש מפתיע שהם הצליחו במשימה. ואילו לרשעים זה נראה כחוט השערה, דבר מאוד קטן ואפשרי, דבר שאם הם היו עושים טיפה מאמץ הם היו יכולים לקנות את עולמם.
וזה מובן לפי מה שאומר הקב"ה: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה´). שחוזרים בתשובה מבקש הקב"ה אך ורק צעד קטן שמעיד על רצון ושינוי, ומשם הקב"ה הוא זה שנותן לאדם את היכולת להצליח ולהתקדם כפי גודל רצונו. ולכן לצדיקים זה נראה הר גבוה, כי לאחר שפתחו את הפתח הקטן שחודו כחוד המחט, עלו והגיעו הם לפסגות גבוהות שלא היו יכולים להגיע ללא עזרתו של הקב"ה. ואילו הרשעים ממקומם רואים אך ורק את הפתח הקטן שצריכים הם לעשות, כי זה מה שנדרש מכל אדם, ממש כחוט השערה.
את תמונת המצב הזאת מדמה לנו הקב"ה בפרשתנו (ניצבים ל י'-יד') באומרו:
"כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". נשמע מסובך? הלא ראינו שזה ממש כחוט השערה…
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא!".
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא! לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה".
"וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא! לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה".
"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!"
הדברים קרובים אלינו! לא בשמים, לא מעבר לים, אלה בפינו ובלבבנו. האם שווה לנו לדחות כבר שנים דבר שה' מבטיח לנו שהוא רק כחודו של מחט וכחוט השערה?