תיקון המידותהשקפהוישבמאמרים

מיהו יהודי ?

הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה? וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! (פרק לח' פסוק כה'- כו')

מדהים בכל שנה מחדש לקרוא את הפרשיות האלה שמדברות על האבות שלנו, האבות שמהם צמח עם ישראל. הרמב"ן כותב בפרושו לתורה ש"מעשה אבות סימן לבנים" (בראשית יב ו'), צריכים אנו לראות את מעשי אבותינו, ולשאוף להגיע למעשיהם. קוראים אנו את הדו-שיח בן אברהם אבינו לבני חת, את דבריו המאופקים של יעקב ללבן, את יחסו לעשיו, והדברים נפלאים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מכל משפט הן בפשט והן בדרש והרמז.

אחד הדברים שצריכים למלא אותנו בתחושת שלמות וביטחון, זה העובדה שרואים בפרשיות אלו איך פועלת השגחתו של הקב"ה בעולם. בעת קריאה בחומש ברור לנו כצופים מהצד שעם ישראל עתיד להיכנס למצרים ולאחר מכן לצאת משם "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח'), כי הרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם בברית בן הבתרים. וכעת בנקודת הזמן של פרשתנו שיוסף הבן המועדף מספר על חלומותיו, גורם לאחיו לקנא בו ואף לרצות לפגוע בו ולבסוף נשלח ביד הישמעאלים למצריים, רואים אנו איך הרצון הסופי של הקב"ה קורם עור וגידים. צעד אחר צעד, דברים שכאירוע כל אחד בפני עצמו הם קשים ולא כל כך מובנים, ופתאום שמסתכלים בגדול על הכל כמהלך שלם שעתיד להכניס את כל בני ישראל למצרים הכל נראה מובן. וכך גם לגבי כל מיני אירועים שכל אחד מאתנו עובר במהלך חייו, צריכים אנו לזכור שזהו רק אירוע אחד ממהלך שלם של חיים שהקב"ה מתכנן לנו..

בנוסף מספרת לנו הפרשה על יהודה, שברגע שכל האחים תמימי דעים לגבי הרצון להרוג את יוסף ולהשליכו לאחד הבורות, יוצא הוא כנגדם ומתעקש ש-“מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?” כלומר, יכולים אנו להרוג את יוסף, אך לכסות את דמו? מה הטעם? האם אדם יכול לברוח ממעשה שהוא עושה? [מכסה פשעיו לא יצליח], ולכן מציע למכור אותו לישמעאלים בכדי שלא יצטרכו לפגוע בו.

יוסף נמכר לישמעאלים ויורד מצרימה, וששומע זאת יעקב אביו הוא מסרב להתנחם. לאחר שראו האחים את צער אביהם התחרטו על מעשיהם ורצו לפדות את יוסף מיד קוניו, אלא שכל החיפושים אחריו היו לשוא.. את כל מרירותם וזעמם שפכו כעת על מי שהגה את רעיון המכירה – יהודה. למה לא אמרת לנו לחזור בנו, ולהחזיר אותו הביתה? למה אמרת לנו למכור אותו? בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו החליט יהודה, להפרד מהם ולעבור למקום מגורים אחר. שם נשא לו אשה וזו יולדת לו שלושת בנים.

משבגר בנו בכורו, עֵר, השיא אותו לאשה בשם תמר, אך בעקבות התנהגותו הרעה נגזר עליו מן השמים למות בגיל צעיר. וכך עולה גם בגורלו של האח השני [אוֹנָן]. בבית יהודה נשאר הבן הצעיר [שֵׁלָה] אשר בהתאם לחוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אולם יהודה שפוחד לאבד גם את בנו השלישי, מתחמק מנישואים אלה בטענה ששֵׁלָה עדין צעיר.

עוברים הימים שֵׁלָה גדל, ואשתו של יהודה מתה. תמר שרואה שאין שינוי במצבה, יוזמת תחבולה שמתבררת כמוצלחת. תוך שהיא מסתירה את זהותה, היא מתעברת מיהודה, וגורמת לו להשאיר אצלה את החותמת והפתילים האישיים שלו.

לאחר מספר חודשים מגיעה הבשורה ליהודה ומספרים לו שכלתו תמר, הרתה ממקור לא ידוע. יהודה פוסק חד משמעית ש”בת כהן [תמר היתה ביתו של ‘שֵׁם’ שהיה כהן] שזנתה חייבת מיתה בשרפה” (ויקרא כא ט'), ולכן: “הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!”.

בעוד מכינים את המדורה, פונה תמר לשליח שילך ליהודה ויאמר לו: “לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה!” יש לי כאן את החותמת והפתילים ששייכים לאיש שממנו אני בהריון. השליח מגיע אל יהודה ומראה לו את הסימנים. יהודה רואה את הסימנים וחושכות עיניו, הסימנים האלה הם החפצים האישיים שלו. מה עושים? הוא שולח לשריפה את כלתו על לא עוול בכפה, בעוד שהוא היה אחראי למעשה.

בפני יהודה קיימות שלוש אפשרויות. הראשונה, יכול הוא להשמיד ראיות. מילה אחת שלו וזורקים את תמר למדורה שהתחממה בינתיים, ואף אחד לעולם לא ידע על כך שהוא האשם העיקרי בסיפור הזה. אפשרות שנייה, יכול הוא להגיד לשליח שפשוט ישחרר את תמר ללכת לדרכה מחוסר ראיות, או בגלל שסתם הוא רוצה לחקור את הנושא יותר לעומק, ועם הזמן כולם היו שוכחים מהעניין. אך יהודה בוחר באפשרות השלישית והיא – להודות!

לאדם כמו יהודה בעל כבוד ומעמד אין דבר קשה מזה. פונה הוא לעבר הקהל המופתע ובתוכם תמר, ואומר: “צָדְקָה מִמֶּנִּי” (לח כו’). היא צודקת! ההריון שלה זה ממני. אני הוא זה שאשם בכל מה שקרה כאן.

מה עם הכבוד והמעמד של יהודה שהיה נשיא? הקלון שיוצא ברבים ואף לעיני משפחתו? זה לא מה שמשנה. מה שחשוב זה האמת! והאמת היא שאני טעיתי…

שאדם יודע לקחת אחריות ולהודות, זוהי גדולה! וזוהי הסיבה שאנו עם ישראל, נקראים יהודים, על שם יהודה. יהודים ולא רְאוּבֵנִים או יוֹסֵפִים או כל שבט אחר. כי יהודי זה מלשון “מוֹדֶה” מילה שיש לה שתי משמעויות. האחת – להגיד תודה על הכל ולא להיות כפוי טובה. והשני  – זה להודות על האמת. לא לשוא “מוֹדֶה” זוהי המילה הראשונה שכל יהודי מוציא מפיו ברגע שהוא מתעורר, כי זוהי מילה שמגדירה את המהות של האדם היהודי.

ברגע שאתה יודע את האמת תחזיק בה חזק. אל תותר על האמת בגלל חברה רעה ואנשים שכל האינטרס שלהם זה רק נוחות וקלות, ומבלים את זמנם לריק. בסופו של דבר הקב”ה מחפש אך ורק את אלה שהחזיקו באמת, ולא כאלה שבגלל שיקולים של נוחות ואי נעימות החזיקו בבלוף והשקר. תהיה גבר ותודה שטעית! תהיה מוכן לצאת כנגד כולם ולא להתבייש באמת היחידה שהיא האמת של בורא העולם.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם .. מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ

Print Friendly, PDF & Email
הצג יותר

מאמרים קשורים

השאר תגובה

Back to top button