
הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה', וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (פרק ט פסוקים כ'-כא')
התורה מלמדת אותנו, שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים ("הַיָּרֵא אֶת דְּבַר השם") שמקשיב לאזהרת משה לפני מכת הברד, ומכניס את מקנהו לבית, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'!
מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים!
ספר החינוך כותב (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), אדם חייב שתהיה לו יראת שמים, שזו אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו" עכ"ל.
ואיך ניתן להגיע ליראת שמים? אדם צריך לשים לב לכל מעשיו מקטן ועד גדול. לשים לב, זה לחשוב לפני ולאחר כל פעולה שאנו עושים. האם אנו מתנהגים באמת "רק" כפי שבורא העולם דורש מאתנו? האם אנו מקיימים את הפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' " (דברים ו יח')? או שמה אנו עושים קודם כל את מה שטוב וישר בעינינו?
בכל פעולה שלנו אנו מחויבים לשים לב ולהפעיל שיקול דעת. רק כך נקיים את החיוב של יראת שמים!
כמובן שקטונתי..
אבל בזמן שנהנתי לקרוא את הביאור המסקרן הזה, עלתה בראשי מחשבה, שנראה שאותו אחד ש'לא שם לב' – שמע את דברי משה, אך לא התייחס ברצינות, דהיינו העביר על סדר היום והמשיך בחייו ובפועלו..
לכן לא רק שהדבר צריך לשים לב ולהיות בנוכחות לגבי מעשיו 'סוף מעשה במחשבה תחילה'
אלא הוא צריך להיות גם ערני שמא אולי ישמע דבר ה' ולא יתעכב עליו
מרב שאנחנו טרודים בחיי היומיום, לפעמים אלולים להפוך לציניים ומריריים..ולא לפקוח אוזניהנו ולא להיווכח שה' מוסר לנו את דברו.
וככה לפספס את הגאולה..
כיוון שצריך לשים לב לדבר ה' במעשים שזו התורה הקדושה
אבל גם בלב וברגש ולשמור על גחלת הכיסופים אליו שלא תכבה מחיי השיגרה
המון תודה! וחג שמח :)